בס"ד

מוסיקה מלווה אותי מגיל צעיר, כבר בהיותי בן 10 התחלתי לתופף ומאוחר יותר, בגיל 16, עברתי לנגן בגיטרה.  בילדותי תפסה המוסיקה את מרבית זמני והיתה להשפעה גדולה על אישיותי.  בתיכון למדתי בביה"ס "חוף הכרמל" בקיבוץ מעגן מיכאל במגמת מוסיקה.  בצבא הייתי לוחם ומפקד בצנחנים. לאחר טיול קצר בחו"ל, עברתי להתגורר במרכז הארץ כסטודנט מן המניין בביה"ס למוסיקה "רימון".  מוסיקה בשבילי היא כלי ביטוי של כל מה שעובר לי בראש ובלב, כלי שאיתו אפשר לגעת באנשים, להשפיע ולעזור.  ב"רימון" לא מצאתי מי שיראה לי איך לממש את זה ולאחר שנה עזבתי.  כמה שנים אחר כך למדתי מוסיקה וחינוך במכללת "לוינסקי", חוויה נעימה ביותר, שם כבר גיליתי את עצמי יותר.

תהליך התשובה שלי התחיל מהיום שאני זוכר את עצמי כילד. אימי ואחותי הקטנה חזרו בתשובה כשהייתי בצבא.  בתחילת דרכן החדשה היינו קצת מרוחקים, אך עם השנים, ההקשבה, הסבלנות והקבלה שהן הפגינו כלפי גרמו לי לשאול, לרצות לדעת יותר ולהתקרב.

במהלך דרכי החדשה, בין סמטאותיה העתיקות של ירושלים, גיליתי עולם ערכי אחר, אידיולוגיות שונות, כל כך שונה ממה שהכרתי בעבר.  החשיבות של התא המשפחתי, הצורך בכבוד הדדי, חשיבותה של תורת ישראל ולימודה.  היום אני רואה בלימוד התורה דרך להבין ולאזן את כל פרטי החיים שלי.  יש לי בזה סיפוק גדול.  לפי המסורת, במציאות הרוחנית "היכל הנגינה" קרוב ל"היכל התשובה" – כך גם אצלי בלב.     

לדיסק קונספט המתאר תהליך של חיפוש – תהליכו של כל אדם.  אני מתאר אמנם את התהליך הנפשי והאישי שלי, אך לאופן האמירה המוסיקאלי והטקסטואלי יכול להתחבר אולי כל אחד.  הדיסק נכתב והוקלט במקביל להתפתחות האישית שלי.  על אף השינוי באורח חיי, לא ויתרתי על המקורות וההשפעות המוסיקאליות שליווי אותי בעבר, והיה לי חשוב שיבואו לידי ביטוי בתקליט.

את ברק אולייר, המעבד והמפיק המוסיקאלי של התקליט, הכרתי עדיין ב"ג'ינס" בתחילת דרכי החדשה.  הוא החליט להצטרף למסע שלי, ובמהלכו הקשר התעצם והפכנו לחברים טובים.  גם משפחת אולייר עזרה מאוד ובאלדי אולייר (גיטרה) תרם מקסמו האישי וכשרונו לתקליט.  היה לי חשוב שחברי הילדות שלי, סער חרמוני (כלי הקשה) וגל ברקן (פסנתר) שליוו אותי בעבר בפרויקטים והרכבים מוסיקאליים שונים, ינגנו בתקליט.  אני אוהב אותם ואת מה שהם משדרים בנגינה שלהם. את מאיה בלזיצמן (צ'לו) הכרתי כאשר השתתפה בפרויקט הלחנת שירי משוררים שעשיתי בעבר, ולשמחתי הרבה יש לה חלק ניכר גם בתקליט זה.  ההבנה והקבלה שלה לתהליך שאני עובר הרשימו אותי מאוד.

בנוסף, מנגנים בתקליט חברים ועמיתים מעולם המוסיקה שלי ושל ברק: כמו שי טוכנר (בנג'ו) ניר מיימון (בס) רוני הוד (תופים) סלעית להב (חליל צד) איתמר גרוס (פסנתר) איל הלר (גיטרה) ורביעיית מיתרים של מאיה. גם חלק מקולות הליווי תרמו חבריי ללימוד בישיבה. כמו כן, הצוות של אולפני "פלוטו" ובראשם ברק יחזקאלי עזרו מאוד בהקלטות ובמיקסים, ובעיקר בהכנסת האורחים המעולה.  על המסטרינג היה ממונה טלי כץ.  את העיצוב הגראפי לעטיפה עשתה ליטל קולמר מfeelcreative  יחד עם הצלם רענן טל.

השיר הראשון (לא בסדר התקליט אלא בסדר הכרונולוגי של הכתיבה וההלחנה) הוא שירה של רחל המשוררת, בדרך (מתוך פרויקט הלחנה שלי לשירי משוררים, בגיל 26).  בתקופה זו גיליתי את יופיה ועוצמתה של השפה העברית.  (עד אז שרתי וכתבתי בעיקר באנגלית.) חלק מהשירים כמו אור בת"א וסיפור אהבה מהסוף נכתבו כשגרתי במרכז, בזמנים שבהם הצלחתי לעצור לרגע את מרוץ החיים ולהסתכל פנימה, להתבונן ולבדוק לאן אני הולך? ולאן אני בדיוק רוצה להגיע?

גם שבתות אצל אמא נתנו זמן לנוח ולחשוב על "משמעות".  שם התחלתי לכתוב את צייד וכינור, שסופו נחתם בלב לבנון בעיצומה של המלחמה השנייה.  ב"ה חזרתי לשגרה הישראלית בריא ושלם, אך שאלות נוקבות על אותה שגרה הוציאו ממני את "סימנים".  כל אחד שהיה שם, בכל חזית, כל אחד שחווה מלחמה, פיזית או נפשית, מאבד משהו, מאבד מהתמימות ..מהילד שבו.  יש גם אלה שמאבדים אח או חבר... אז כתבתי "ברחוב 1".

יש פעמים שאתה נקרע בין שני עולמות והשטח שנלחמים עליו הוא המרחב שיש לך בלב.  יש זמנים שאתה יכול לחיות עמוק בתוך הרגש, בשורש הנפש, ורגע אחר כך אתה שורף את הכל או סתם "הולך לאיזה פאב להשתכר" (זה משל ויכול להיות גם באמת).  כמה מהשירים נוגעים בנקודה זו – ההבנה שיש כאן מלחמה בין גוף לנפש, חומר ורוח, טוב ורע, וכל מה שאתה רוצה זה בסך הכל קצת שקט, קצת איזון ולהרגיש מאושר: "נחש" "כשהעולם מסתובב" "מתוך" "ניצב".  

פעם שאלתי את סיוון תלמור מה היא עושה אחרי שהיא מסיימת הופעה טובה או כותבת שיר שהיא אוהבת.  היא אמרה לי שהיא תמיד אומרת תודה.. והצביעה לשמיים.  היום אני יודע שזה משהו פנימי אצל כל אדם שאין לו יותר מידי מסכות שמסתירות. אז אם כבר להודות אז כבר בהתחלה "שומר אמוניי".